מוזיאון ההתנגדות היהודית
התערוכה, שנוסדה בשנת 2007, ממוקמת באחד מצריפי הגטו לשעבר ברחוב מינסקאיה (Minskaya) בנובוגרודק, בלארוס. היא מספרת את סיפור הבריחה המוצלחת ביותר מגטו באמצעות מנהרה, באירופה הכבושה בידי הנאצים ואת סיפורו של גדוד הפרטיזנים היהודי של האחים בילסקי (גדוד קלינין).
הבריחה ממחנה עבודת הכפייה התרחשה ב־26 בספטמבר 1943. 232 האסירים האחרונים שנותרו בחיים בגטו נובוגרודק נמלטו דרך מנהרה באורך של כ־200 מטרים, אשר נחפרה בחשאי במשך כארבעה חודשים.
הקמת מחנה עבודת הכפייה ותנאי החיים במחנה
הגטו השני בנובוגרודק, אשר הוגדר כמחנה עבודת כפייה, הוקם ב־6 באוגוסט 1942. במחנה נכלאו כ־500–600 יהודים, רובם בעלי מלאכה מיומנים ובני משפחותיהם, ובהם כ־300 נשים ו־32 ילדים. האסירים שוכנו במבני סדנאות העבודה של בית המשפט המחוזי לשעבר, שהוסבו לצריפי מגורים.
האסירים בנו בעצמם דרגשי עץ בני שלוש קומות. בכל חדר חיו בין 20 ל־25 אנשים, כאשר לכל אדם הוקצו כ־65 ס"מ בלבד למקום שינה.
הגטו הוסב למחנה. היהודים עבדו בסדנאות שבמבנים הסמוכים ולא הורשו לצאת מתחומי המחנה. בשטח המחנה לא היו מים זורמים, והצריפים היו ללא חימום וללא חשמל. המים הובאו, תחת שמירה, מבאר שהייתה ממוקמת מחוץ לגטו. הכמות הספיקה לשתייה ולהכנת מרק דליל שהורכב בעיקר מקליפות תפוחי אדמה.
מנת המזון היומית של כל אסיר כללה קערת מרק דליל ו־250 גרם לחם. לאחר האקציה שאירעה ב־7 במאי 1943, ובה נרצחה כמחצית מאוכלוסיית הגטו, הופחתה מנת הלחם ל־125 גרם ליום בלבד לאסיר.
בעת הקמת המחנה אסר המפקד, וילהלם רויטר (Wilhelm Reuter), תחת איום מוות, על האסירים להביא עמם חפצים כלשהם מגטו פרסייקה (Peresieka), שממנו הועברו לרחוב קורליצ'סקאיה (Korelichskaya). תחילה ישנו האסירים על דרגשי עץ חשופים. בהמשך הובא קש שהונח על הדרגשים, ולבסוף הותר להם לקחת חלק מהחפצים שנותרו לאחר רצח כ־4,000 יהודים ב־7 באוגוסט 1942.
אוכלוסיית המחנה כללה פרוונים, נגרים, סנדלרים, יצרני רתמות, חייטים ונפחים מנובוגרודק (Novogrudok), איבנייץ (Iveniets), דיאטלובו (Dyatlovo), קורליצ'י (Korelichi), נובוילניה (Novoyelnya) ועיירות נוספות, וכן מספר משפחות של פליטים מפולין. לכל אסיר ניתן מספר זיהוי שהיה עליו לענוד בחזית ובגב בגדיו.
בכל בוקר התייצבו האסירים למפקד ולאחר מכן יצאו לעבודתם. הם תפרו צווארוני פרווה למעילים צבאיים, ייצרו מעילי עור וכפפות עבור הוורמאכט, הכינו אוכפים ורצועות עור, תיקנו רהיטים שהוחרמו מבתי יהודים וחולקו לגרמנים שהוצבו בנובוגרודק, וכן ייצרו מוצרי סריגה, מחוכים ושמלות.
בימי ראשון האסירים לא עבדו בסדנאות. ימים אלו הוקדשו לניקוי הצריפים ושטח המחנה.
שטח המחנה הוקף בגדר עץ בגובה של כשלושה מטרים ובשתי שורות של תיל. בפינות הוצבו מגדלי שמירה עם מקלעים, וזרקור רב עוצמה שהותקן על גג מבנה בית המשפט לשעבר האיר את המחנה במשך כל שעות הלילה. עשרים וארבעה שוטרים ממשטרת העזר שמרו על המחנה מסביב לשעון.
חפירת המנהרה והבריחה
לאחר האקציה ב־7 במאי 1943, שבה נהרגו כ־250 אסירים (323 לפי מסמכים גרמניים), החלה חפירת המנהרה.
הכניסה למנהרה הייתה מתחת לדרגשים באחד הצריפים. היא השתרעה לאורך כ־200 מטרים בעומק של כמטר אחד מתחת לפני הקרקע. גובהה ורוחבה היו כ־65–70 סנטימטרים. את עבודות החפירה ואת תכנון הבריחה הוביל ברל יוסלביץ' (Berl Yoselevich), צלם מנובוגרודק.
הבריחה התרחשה בערב ה־26 בספטמבר 1943. ברשימה שהוכנה ערב הבריחה הופיעו 223 שמות, אך כיום ידועים שמותיהם של 232 משתתפים.
132 מן הנמלטים שרדו. יותר ממאה מהם הגיעו לכפר סטארה הוטה (Stara Huta) ולמחנה הפרטיזנים של האחים בילסקי סמוך לכפר קמנקה (Kamenka), שאליו שבה היחידה לאחר מבצע "הרמן".
שימור המנהרה והנצחת הבריחה
הרעיון להקים תערוכה בצריף שבה היה פתח המנהרה נולד ביוזמתה של תמרה ורשיצקאיה, מנהלת המוזיאון ההיסטורי של נובוגרודק, כאשר ניצולי הגטו ופרטיזנים של בילסקי החלו לבקר בעיר בשנות התשעים של המאה העשרים.
הרעיון מומש בשנת 2007 בתמיכת ITF ובסיועו האישי של ג'ק (אידל) קגן, משורדי גטו נובוגרודק, שכל בני משפחתו נספו בשואה.
לאחר המלחמה השתקע קגן בלונדון, הקים משפחה ובנה עסק מצליח, אך נובוגרודק נותרה בלבו. לאחר פרישתו לגימלאות הקדיש את חייו להנצחת קהילת יהודי נובוגרודק, הבריחה דרך המנהרה, ופעילותם של יחידת הפרטיזנים של האחים בילסקי.
כיום משמש המוזיאון מרכז חשוב להנצחת השואה, לחינוך ולהעמקת הידע על ההתנגדות היהודית בבלארוס בכלל ובנובוגרודק בפרט.